סימני דיכאון אצל מבוגרים: הרמזים שמתפספסים

סימני דיכאון אצל מבוגרים כמעט אף פעם לא מגיעים עם שלט. הם מופיעים ככאב גב שאף בדיקה לא מסבירה, כתחביב שנזנח בשקט, כטלפון שכבר לא עונים לו. מכיוון שהשינויים האלה דומים כל כך להזדקנות רגילה, המשפחה, הרופאים, ולרוב האדם עצמו, מתייקים אותם תחת "פשוט מאיטים את הקצב".

אם אתם קוראים את זה על עצמכם, או על הורה שהתחלתם לדאוג לו, הדאגה הזאת ראויה להתייחסות רצינית. דיכאון אינו חלק נורמלי מהזדקנות. הוא שכיח בגיל מבוגר, אבל שכיח ונורמלי אינם אותו דבר, והוא מגיב לטיפול בגיל שבעים וחמש כמו בגיל עשרים וחמש.

איך נראה דיכאון בגיל מבוגר

אנשים צעירים שסובלים מדיכאון מדברים בדרך כלל קודם כול על עצב. מבוגרים לעיתים קרובות לא. מחקרים על דיכאון בגיל המבוגר מצאו שרבים מדווחים על הגוף לפני מצב הרוח: כאבים, עייפות, שינה גרועה, בטן שלא נרגעת. העצב אולי שם, אבל הוא לא הכותרת, ולכן הוא לא מה שנאמר בעשר הדקות אצל הרופא.

יש סיבה שנייה שזה נשאר מוסתר. הדור הזה גדל פעמים רבות על כך שקושי שומרים בפנים. לומר "אני שרוי בשפל" נשמע להם כמו תלונה, כמו חולשה, או כמו נטל שמונח על ילדים שהחיים שלהם ממילא מלאים. אז התחושה מתורגמת למשהו מקובל יותר, ויוצאת כעצבנות, כדאגה לכסף, או כלא כלום.

אבל מסבך את התמונה עוד יותר. הגיל המבוגר מביא אובדנים אמיתיים: בן או בת זוג, חברים, רישיון נהיגה, בית. צער אחרי אובדן אינו דיכאון. אבל אבל שלא מרפה לעולם, שמתפשט מהאובדן אל כל שאר חלקי החיים, עשוי להפוך למשהו שזקוק לטיפול ולא רק לזמן.

סימנים ותסמינים שכדאי לשים לב אליהם

אף פריט להלן אינו אומר הרבה בפני עצמו. מה שחשוב הוא צביר שלהם, שנוכח ברוב הימים במשך שבועיים או יותר, ושונה מהאופן שבו האדם הזה נוהג להיות.

• תלונות גופניות ללא סיבה ברורה: כאבי ראש, כאבי מפרקים, בעיות עיכול או סחרחורות, כשהבדיקות חוזרות נקיות שוב ושוב.
• אובדן עניין יותר מאשר עצב: משחק הקלפים, הגינה, שיחת יום שישי. זה לא פחות מהנה, זה פשוט נעזב, לרוב בלי מילה.
• שינה ששינתה צורה: להתעורר בשלוש ולא להירדם שוב, או לישון עשר שעות ולקום מותש.
• שינויים בתיאבון ובמשקל: ארוחות שמדלגים עליהן, אוכל שאיבד את טעמו, בגדים שפתאום רחבים.
• קשיי זיכרון וריכוז: עצירות בחיפוש מילה, איבוד החוט באמצע משימה. דיכאון יכול לחקות דמנציה מוקדמת בקרבה כזאת שיש לכך שם מקצועי, פסאודו-דמנציה, וכדאי מאוד שההבחנה תיעשה על ידי איש מקצוע.
• עצבנות ופתיל קצר: להתפרץ על מי שאוהבים, ואז להתבייש בזה.
• הסתגרות: לסרב להזמנות, לתת לטלפון לצלצל, להימנע מבית הכנסת או ממועדון הגמלאים שסביבם נבנה כל השבוע.
• הזנחת טיפול עצמי: תרופות שנשכחות, תורים שמתפספסים, חשבונות שנערמים בלי שנפתחו, פחות תשומת לב לרחצה וללבוש.
• דיבור על היותם נטל: "יש לך מספיק על הראש." "כולם היו מסתדרים מצוין." משפטים כאלה מבקשים שיחה ישירה, לא הרגעה מהירה ומעבר לנושא אחר.
• שתייה מוגברת: אלכוהול כדי לקהות את הערבים, לפעמים לצד תרופות שאסור לערבב איתן.

עוד דבר אחד, והוא אינו רשות. כל אזכור של רצון לא להיות כאן יותר, של משאלה לא להתעורר, של כך שלאחרים יהיה טוב יותר בלעדיו, הוא מקרה חירום ולא מצב רוח. בישראל אפשר לפנות לער"ן בטלפון 1201 בכל שעה, או למוקד החירום 101; בארצות הברית המספר הוא 988. גברים מבוגרים בפרט נמצאים בין שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר בכל קבוצות הגיל, ורבים מהם ביקרו אצל רופא בשבועות שקדמו לכך מבלי שהנושא עלה מעולם.

למה זה חשוב

דיכאון לא מטופל בגיל מבוגר לא רק צובע את הימים באפור. הוא הופך את כל השאר לקשה יותר לניהול. הוא מאט החלמה אחרי ניתוח, מחמיר את מהלך מחלות הלב והסוכרת, ומעלה את מספר האשפוזים. אנשים מפסיקים ליטול תרופות כמו שצריך, מפסיקים לזוז, מפסיקים לאכול כראוי, והמחלות הגופניות שכבר היו שם מהדקות את אחיזתן.

הוא גם מכווץ חיים מבחוץ פנימה. הבידוד מעמיק את הדיכאון, והדיכאון מעמיק את הבידוד, עד שלמי שהיה פעם שבוע מלא נותרים דירה שקטה וטלוויזיה. הלולאה הזאת אמיתית, וגם ניתנת לשבירה. טיפול בשיחות עובד היטב בקבוצת גיל זו. גם טיפול ישיר בבדידות עובד: הסעה לחוג, ארוחת צהריים קבועה, סיבה להיות איפשהו בימי שלישי. תרופות עוזרות לרבים, אם כי הן דורשות בחינה זהירה מול כל מה שכבר נמצא בארון.

המכשול כמעט לעולם אינו שאין מה לעשות. המכשול הוא שאיש אינו קורא לזה בשמו. חרדה נוסעת לעיתים קרובות לצדו, ואם הדאגה היא החצי הרועש יותר בתמונה, כדאי להסתכל גם על דפוסי חרדה.

נקודת פתיחה למחשבה

אם משהו כאן נגע, שאלון סינון קצר ומסודר יכול לעזור להפוך אי-נוחות מעורפלת למשהו שאפשר באמת לומר בקול בחדר הטיפולים. מבחן הדיכאון החינמי שלנו עובר על דפוסי התסמינים שאנשי מקצוע שואלים עליהם, כולל הגופניים שמפוספסים אצל מבוגרים, ונותן בסוף סיכום בשפה פשוטה.

זהו כלי סינון להתבוננות עצמית, לא אבחנה. שום שאלון אינו יכול לשקלל את ההיסטוריה הרפואית שלכם, את התרופות שלכם או את האובדנים שעברתם. מה שהוא כן יכול הוא לתת לכם מילים, ומשהו לקחת לרופא מלבד "אני לא מרגיש כמו עצמי". הדפיסו אותו, או רשמו את שלושת הדברים שנשמעו הכי נכונים, וקחו אותם איתכם.

אם אתם שואלים בשביל הורה, אפשר למלא אותו כשהוא בראשכם. אחר כך שאלו אותו ישירות ובעדינות איך הוא ישן, ואם נשאר משהו שהוא מחכה לו. שאלות פתוחות מגיעות רחוק יותר מ"אתה בדיכאון?".